שלום, זה המקום שלי

אני יסמין סיון אומנית זכוכית ואמא של רנצ'ו היום בן שנה וכמעט ארבעה חודשים.

פעם ציפור דרור עם כל הזמן החופשי בעולם, והיום שבויה בקסמו של פעוט בלונדיני מתוק.

עוד לפני שרן נולד היה לנו ברור שאנחנו איתו בבית. עכשיו, אנחנו מנסים מיום ליום להבין איך עושים את זה...גם מתפרנסים וגם חיים כהורים במשרה מלאה.

גם חינוך ביתי,גם אומנות בזכוכית וגם פלדנקרייז, אין ספק שאלה חיים מענגים ומאתגרים כאחת...

תהנו!

אשמח גם לשמוע מה אתן חושבות ואתם חושבים על זה!

(או בקיצור, אשמח לתגובות ארוכות מפורטות ונחמדות. בקורת ושאלות זה בסדר, אבל את הכעסים אפשר להוציא במקום אחר, תודה!)

יום שלישי, 10 באוגוסט 2010

לא זה לא הופך להיות בלוג של המלצות אבל יש כמה חברות שאני פשוט חייבת לפרגן להן,
היום היינו אצל כוכבה חברתי ברמת גן. כוכבה מטפלת בשלושה פעוטות בביתה ונורא כיף לי ולקטני להנות שם מחברה טובה ונעימה, בעיקר לפני שהתגבשה הקבוצה שלנו ומאד חסרה היתה לנו חברה.
אז היום חזרנו לשם אחרי כמה שבועות ארוכים והיה כל כך כיף!
פשוט מדהים לראות איזו תקשורת התפתחה בין הקטנטנים שם בעידודה הנעים של כוכבה, ילדים מדברים במקום לריב! לא יאומן, בגיל שנתיים!
כוכבה מגדירה את עצמה בצדק כאומנית שנמצאת בשיאה כשהנגיעות המכחול הכי עדינות ומדודות.
היא משתדלת לעשות הכי מעט, הכי עדין ולתת לילדים שקט ורוגע למשחקים שלהם. ועם זאת היא נותנת כל כך הרבה אפשרויות למשחק ויצירה בחוץ ובפנים...ממש נהננו אצלה הזמן טס!
בקיצור עכשיו הקטנים שלה עומדים לעבור לגן :-(
והיא מחפשת עוד קטנים שיתחילו מההתחלה בתחילת ספטמבר אם אתן מכירות מישהו שצריך מטפלת ברמת גן - שוווה ביותר!
(היא לא מקבלת מגיל שלושה חודשים רק קצת יותר גדולים, חצי שנה ומעלה)
כוכבה: 03-5289717

יום שלישי, 3 באוגוסט 2010

עם מי אני בעצם מדברת?

היום עברתי במדרחוב ושמעתי מאנשים: "כן תתחדשי קראתי שהסתפרת..."
ופתאום קלטתי, שקוראים אותי!
לא רק אתן (ואתה) 14 הקוראים שלי (סליחה למען ההגינות 13 כי אני אחת מהם...)
אלא עוד אנשים שלא מגיבים ולא רשומים בשום מקום...אנשי הדממה....יו איזה מוזר.
אז נכון שהיתי אמורה לדעת את זה, אחרי הכל זו אני שמפרסמת בפייסבוק כל עידכון!
אבל לא, זה תפש אותי לגמרי לא מוכנה ועורר בי גם מחשבות רבות בקשר לרמת החשיפה שאני רוצה להחשף כאן.
האמת שכל אחד מהחברים והקרובים שלי ששמע שפתחתי בלוג שאל אותי "למה??"
ואני השבתי שסתם בשביל הכיף,
כי אני פשוט נהנית, נהנית לכתוב ונהנית לקשקש ולקבל תגובות...אולי חסר לי "סמול טוק" בחיים... מין שיחות קטנות כאלה, שיחות נשים כאילו על כלום אבל בעצם על הכל.
אני כל כך אוהבת שיחות כאלה! מרגע שנכנס גבר לתמונה משהו משתנה לי פתאום בהרגשה.
רק עם נשים אני יכולה לדבר על הפסטה והקרם והחברות והמחזור והמילה של הילד וגם על איכות סביבה ועל חינוך ועל איפה למדנו ומה אהבנו ואת מי...
כמובן שזה לא קורה כל פעם אבל כשזה קורה זה נהדר.
אז מאז שאני אמא השיחות האלה נעשו כל כך מוזרות וקטועות. את מתחילה איזה רעיון, חצי משפט ואז רגע מה יש לך בפה? מחפשת איך להתחבר למשפט הקודם ושניה, ציצי ואם את ממש נחושה את יכולה להמשיך לנסות להזכר במה הגית לפני שחלצת שד אבל תוך כדי שאת מנסה את מגלה שצריך להחליף חיתול.
שלא לדבר על הנזקים הקשים שההריון וההנקה עושים לזיכרון שלנו...וקראתי איפה שהוא שהוא לא חוזר...

אז זהו, כיף לי ממש לכתוב כאן אני נהנית להסחף עם הכתיבה האסוציאטיבית הזו...אני רק שואלת את עצמי מה כן ומה לא, ועכשיו אני מבינה שזה צריך להיות תוכן כזה שאם יסתבר לי שהמוכר במכולת קורא אותי אני עדיין ארגיש עם זה נוח.
מעניין איך מרגישים סופרים ומשוררים שחושפים את כל מסתרי נפשם על הדף. הרי דוקא הכתיבה הספרותית שכאילו מסתירה בעצם חושפת כל כך הרבה. רק בגלל זה יותר נוח לכתוב בשם עט. או לבחור לגור על איזה הר מרוחק או באיזו עיירה נידחת שאף אחד לא יקשר אותך למה שכתבת...

טוב, בואו נהיה פרקטיות (אני כותבת בלשון נקבה לא רק מתוך פמיניזם, יותר נוח לי לדמיין קוראות נשים, כמו שכתבתי קודם).
אני יודעת שהבטחתי תמונות. אז לא קיימתי. את עצמי לא צילמתי ושלב הקרחת הלבנה (שמציצה בין הקוצים הקצרצרים) כבר עברתי. את השרשראות כן צילמתי אבל אין לי כוח להוריד את התמונות מהמצלמה ואת הפיתות, פשוט טחנתי כל כך מהר של א הספקתי לצלם.(אבל ביום חמישי הבטיחו לי משלוח נוסף!! איזה כיף!)
אז איתכן הסליחה קוראות יקרות, כמו כל דבר שאני מבטיחה גם זה יגיע בסוף, אני רק לא מתחייבת מתי...

לילה טוב

יום ראשון, 25 ביולי 2010

רשימה עצובה ומפוזרת על פרידה מהשיער שלי ועוד...

טוב, גיליתי את התגובות שלכן- זה היה כיף:-)

מעבר לזה אני קצת מבועסת היום
אני שונאת שמגדירים אותי כ"לא בסדר" כשאני יודעת שאני כן.
אני שונאת שמצפים ממני להוריד את הראש ולשחות עם הזרם בניגוד לאינטרס שלי פשוט כי ככה כולם עושים.
קשה לי כשכועסים עלי כי אני לא מורידה את הראש וכן מתעקשת שאני צודקת.
אני שונאת שמישהי שאני רואה כידידותית, פתוחה, חמה וחכמה מתנהגת כלפי בכעס לא מוצדק, וללא כל הקשבה ומראה צד סגור כל כך.
עצוב לי.

אז זאת היתה פינת ה"רגשי" להיום...נעבור הלאה;

עדכונים חמים מהשטח,
כמו שקראה מי שקראה בפוסט הקודם (למרות שהעדכונים עדיין לא עובדים לצערי, ואין לי מושג מה עושים עם זה...)
אני סובלת מחום כמו רובנו (לפחות מי שלא כלוא במשרד צמוד למזגן)
והחלטתי לעשות מעשה ולהפרד מתלתלי החביבים
לצערי הרב כיוונו לא נכון את המכונה ולכן נכון להרגע השערות שלי ברגליים יותר ארוכות מאלה שעל הראש.
כן זה מוזר, ומה שיותר מצחיק זה שאני שוכחת את זה ולא מבינה למה אנשים מסתכלים עלי ככה ברחוב.
מאד נעים להרגיש את הרוח על הקרקפת אבל אני מקווה שתוך שבוע-שבועיים היא כבר תהיה פחות חשופה ואני אפרד משיק שינייד אוקונור שסידרתי לעצמי.
הקטע הטוב היה לראות את הפשוש שכבר מבין הכל מחווה בידיו הקטנטנות על השיער שלו ומראה לי שלי כבר אין.

עוד קטע טוב שה שפשושוני נרדם והאיש מחוץ לבית (וכמובן שברגע שכתבתי את זה הוא התעורר...) אבל זה נעים שיש לי כמה רגע שקט לעצמי.

גם נחמד מאד זה שעשיתי עוד כמה דברים יפים (מבטיחה לצלם מחר) בזכות הברטר שהציעה לי חגית, מלכת הפיתות הבריאות אז הכנתי אתמול שני סטים יפים-יפים של פרחים ועכשיו לא נותר לי אלא לקוות שגם היא תאהב אותם כמוני ולהנות מפיתות טריות וחמות בעבודת יד (מחיטה מלאה, כמובן!).
(ד"א חגית עושה גם סדנאות בביתה להכנת פיתות כאלה אז אם למישהו זה נשמע טוב, תכתבו לי ואני אעביר
yasmin.sivan@gmail.com)

נראה לי שאנחנו לקראת הסיום האופטימי של הרשימה המפוררת-מפוזרת הזו אני אשתדל מאד לאסוף את עצמי בהמשך השבוע ולחזור למקלדת.
שיהיה שבוע נהדר לכל מי שקורא וקוראת
לילה טוב

יום שלישי, 20 ביולי 2010



היתי שמחה לכתוב עכשיו משהו קריר...משהו שיעשה לכם נעים.


אני מדמיינת את עצמי יושבת על איזו גבעה ירוקה ורוח קלילה ונעימה מנשבת במשבים קטנים מסביבי


וחושך אבל אפשר לנחש את השיחים של הגינה מסביבי ורחוק יותר שיחים של חורש לא עבות מידי וגם לא מאיים.




מצד שני הייתי רוצה לדמיין את עצמי על החוף בסיני הים מלחך לי את הבהונות בליטוף עדין עם הקולות הקטנים האלה, הנעימים של ים ישנוני, בלי רוח. והאורות הקטנים הירוקים האלה בפנים, מאחורי קולות בערבית וריח של נרגילות.


או יותר טוב מזה, על שק שינה בהר הגבוה, בבוסתן של רמדן בדרך לג'בל קטרינה עם שמיים ענקיים מלאי כוכבים ורוח מדברית נעימה...


איזה כיף להרדם ככה!




אבל לא, אני פה בגבעתיים האויר לח וכבד אפילו אחרי מקלחת אני דביקה ועוד מחכים לנו חודשיים כאלה לפחות לפני שיתחיל להיות יותר נעים, לא נותר אלא להתרגל...




כל כך דחוס פה בלב גבעתיים, לא רק האויר, הבניינים. אין פה אופק (חוץ מאשר בכמה דירות ממש טובות שמשקיפות עלינו מלמעלה...להם בטח יש גם אויר וגם אופק) אני מתחילה להרגיש כלואה, ואני המון בחוץ, מסתובבת בגינות גבעתיים עם רנצ'ו בוקר ואחה"צ.


הכי נחמד לי המפגש שלנו בפארק הירקון בימי שני בבוקר, אני מטיילת לי עם תינוקי במנשא (אין כמו יאמו!) מפארק הירקון של ר"ג דרך ראש ציפור עד לחלק התל-אביבי המשופע בדשאים זה טיול מאד נחמד.


חוצמזה, מאז שאני אמא היתי בים יותר פעמים מאשר בשש השנים שקדמו לכך, כמו בתקופה שגרתי בחצר של סבתי ליד חבצלת השרון,אבל כמובן שאין מה להשוות את החוף היפיפה של חבצלת לחוף החנוק של תל אביב העיר הזאת פשוט לא משאירה לים שום מקום לנשום.


בכל זאת גן העצמאות בגרסתו המחודשת מאד נעים וגילינו גם שהחוף הנפרד נחמד בשבתות (בפעם האחרונה שהינו שם היה איזה משחק חשוב והחופים היו ריקים)


אבל כל זה עדיין לא מספיק, אני צריכה מרחבים. מה אני עושה פה? ילדה של מדבר באמצע העיר?


האמת שתחושת החופש הכי חזקה שלי היא דווקא בבית, מול המבער. כשאני מתיכה את הזכוכית ונותנת לעצמי סתם להסחף איתה בנעימות. זה החופש!


כנראה אני צריכה יותר מזה...


טוף , ניסיתי לעשות לכם ולעצמי נעים, אולי עדיף היה להשאר בדמיון.


בנתיים אני הולכת להדליק מזגן!


לילה טוב!


מסויפה חרוז נחמד וקריר שמא נהניתי ממנו, תהנו גם אתם!

יום שבת, 17 ביולי 2010

איזה כיף, מספר הקוראים שלי הכפיל את עצמו במשך השבת!
אני חוזרת לכאן הערב כדי לתקן טעויות (האמת היא שרנצ'ו לחץ על "פרסם רשומה" היום בצהרים ולא ממש הספקתי לראות מה התפרסם כאן...)
וגם כדי להודות לשלושת הנחמדים שכבר עוקבים אחרי מהפוסט הראשון (איזה כיף!)
והנה, הם כבר חמישה :-]
אז תודה, לילה טוב ושבוע טוב!

יום שישי, 16 ביולי 2010

טוב קצת יותר על "לא מספיקה"
הנה יש לי דקה לנשום, איתן לקח את הפשוש לגינה...ואני חוזרת לכאן לכתוב, עכשיו נו....
איך מתחילים פתאום שום דבר לא יוצא...לארגן את המחשבות....מה רציתי לכתוב?
חשבתי על השמעטס שלי, על האורז, על הקקי...על... על מה לכתוב?
טוב, אולי קצת רקע עלינו. אמא אבא וילדון קטון.
כן, רק לפני שבועיים הינו שני רווקים עליזים והוללים בת"א והנה אנחנו משפחה עם פעוט בגבעתיים...גבעתיים...זה שווה פוסט בפני עצמו.
(גם כל ה.....נקודות האלה שוות פוסט...מה אפשר להבין מ....? למה בדיוק אני מתכוונת? טוב בפעם הבאה, אחרי האורז השמעטס והקקי, אה, וגבעתיים)
טוב, נתמקד. אז אני אומנית בזכוכית. כן, זה די מדהים, לפני איזה חמש שנים בערך לקחתי את עצמי והפכתי את עצמי לאומנית. איזה כיף!
הזכוכית היא מדהימה, הכיף הגדול שלי, בגלל זה, למרות רשאני נורא רציתי ועדיין רוצה להיות ממש אומנית אמיתית כזו שעושה אומנות שנוגעת ומבטאת עם משמעות וכל זה,
אז למרות שלצערי אני לא עושה את זה כרגע בכל זאת כיף לי סתם להיות אומנית חרוזים.
כי לעבוד במבער זה נורא כיף וחרוזים זה נורא כיף.(וגם על זה עוד ארחיב)
אז אולי יותר נכון לומר שאני אמנית.
בכל מקרה לפני איזה חמש שש שנים, טיפה אחרי, איתן החליט לעבור באופן בלעדי להיות מורה לפלדנקרייז (אבל על זה תקראו כבר בבלוג שלו כשהוא יפתח אותו מתישהו...)
ותוך כדי כך התחלנו גם לחשוב איך ומה נכון עם ילדים אם וכאשר יהיו...

שוב נחזור רגע אחורה אל נושא החינוך. הנושא נוגע אלי מכמה זויות,עוד לפני שהיתי אמא.
קודם כל כמי שחונכה בגנים ובתי ספר, שנית כמי שעבדה כמדריכה ומורה בביתי ספר וגנים וראתה את המערכות האלה מבפנים ולא פחות חשוב, כסטודנטית לחינוך.
בקורס של רוני אבירם (ד'ר יש להוסיף)
בקורס מחשבת החינוך באוניברסיטת בן גוריון, תואר ראשון, התחוללה המהפכה הראשונה במחשבה שלי על הנושא כשהתבקשתי לחשוב מחדש על נושא בית הספר, ואף לתכנן בית ספר משלי.
אני לא זוכרת מה בדיוק תכננתי, אבל אני זוכרת בהחלט את ההלם שלי מהרעיון הזה, שמחשבות המרד שהיו לי על ביה"ס כנערה מתבגרת הן לא סתם שטויות אלא ביקורת רצינית ואמיתית שניתן וכדאי להתיחס אליה.
הרעיון הזה, שאפשר לשנות את מה שנראה כחלק מאיתני הטבע - בית הספר
השפיע עלי עמוקות.

מספר שנים מאוחר יותר נחשפתי לרעיון החינוך הביתי וה unschooling באופן מפתיע לא פחות, בעיתון הארץ, בדף האחורי במדור "מצב משפחתי" היה תיאור של משפחה בחינוך ביתי.
אני מאד התחברתי לרעיון ומיד ידעתי, שזה מה שמתאים לי.
יותר מאוחר שמענו עוד על הקונצפט מחברים והכרנו גם את האתר באופן טבעי שם קראנו יותר על אנשים שמחנכים כך...ועוד לפני ההריון היה ברור שכך נגדל את ילדנו. שנינו עובדים מהבית, אני אלמד בבית אכין חרוזים, אתה תלמד בבית ותעשה FI וכל פעם מי שלא עובד יהיה עם הפיץ.
נשמע נהדר נכון?
האמת שזה באמת נהדר, אבל כמו במציאות, גם הדברים הנהדרים הם קצת מורכבים,
לדוגמא איך מתארגנים להאכיל פעוט ולהלביש אותו כשבסלון מאחורי הוילון מתנהל שיעור אישי אינטימי?
והפשוש צועק אבא אבא ורץ לדלת? ואני שהתעוררתי רק עשרים דקות קודם עוד לא לבושה אבל כבר נזכרתי שבעצם אין לחם בבית...
סתם דוגמא...
או איך מנהלים שיעור חרוזים עם ארבע חמש תלמידות כשפשוש שצומחות לו בו זמנית ארבע טוחנות (כך הסתבר בדיעבד) בוכה וצורח ורוצה רק על אמא ומתפתל כשאבא רק מנסה לשים אותו במנשא... ואמנם תלמידותי מצטיינות בסבלנות ונעימות אין קץ ואני מודה להן על כך בלי סוף אבל לכל דבר יש גבול לא?
(לכל מי שתהה אם הבלוג הזה אמור לקדם מכירות...היה יכול להיות נחמד, אבל מסתבר שגם ההפך קורה לפעמים, אבל אל תדאגו, הארכנו שיעורים כל החודש, השיניים יצאו והכל יסתדר...עד לנגלה הבאה של התוחנות...)
וזה עוד לפני שהגענו לתיאורי מריחות הבוקר והקקי...

יום שלישי, 13 ביולי 2010

יום שלישי 13 ביולי - סוף סוף בלוג!

אני מפנטזת על הבלוג הזה כבר המון חודשים...אז הנה, סוף סוף בלוג!
אז ככה, הערב קצרצר והמלאכה מרובה...רנצ'ו ישן, אבל אין לי מושג לכמה זמן, הוא מתעורר כל שעה-שעתיים בערב כדי שאעזור לו להרדם מחדש...הערב שלי בנוי מפיסות פיסות של רגעים שבהם צריך להספיק הכל: לאכול ולעשות פיפי ולהתקלח ולבשל ולהכין את הסטודיו לחוג של מחר ולארוז שרשרת שימישהי הזמינה ממני לפני חודשיים (!!! כן כן, חודשיים) שמוכנה כבר שלושה ימים ומחכה להגיע לדואר...
טוב רק דיברתי... ונשמעה הנאקה המוכרת מכוון חדש השינה..פשוש קטן התעורר והתישב לו במיטה... מבעס להניק על בטן ריקה!
איך? איך בדיוק היא ריקה אם אכלתי לפני שעתיים? לא ברור אבל עובדה!
מה שכיף זה שאני מרזה כל הזמן אז אין בעיה אם לאכול ארוחה מלאה כל שעתיים.
טוב, סיום לא חגיגי לפוסט הראשון שלי...
יש עוד מיליון דברים להספיק אז אומר לילה טוב לבנתיים
רק אציין עוד דבר עצוב, סבתא רגינה של איתן נפטרה הערב.
אמנם היתה כבר חולה וזקנה מאד, ואני לא כל כך הכרתי אותה בתקופה שהיתה יותר בריאה, בכל זאת עצוב להפרד מסבתא.
יהיה זכרה ברוך כמו שאומרים. אני שואלת את עצמי אם הנשמה שלה לא מסתובבת עכשיו איפה שהוא כאן בחלל הקוסמי שסביבנו מתבוננת ונפרדת מהעולם הזה...
מקווה שהיא לא סבלה יותר מידי.
לילה טוב