שלום, זה המקום שלי

אני יסמין סיון אומנית זכוכית ואמא של רנצ'ו היום בן שנה וכמעט ארבעה חודשים.

פעם ציפור דרור עם כל הזמן החופשי בעולם, והיום שבויה בקסמו של פעוט בלונדיני מתוק.

עוד לפני שרן נולד היה לנו ברור שאנחנו איתו בבית. עכשיו, אנחנו מנסים מיום ליום להבין איך עושים את זה...גם מתפרנסים וגם חיים כהורים במשרה מלאה.

גם חינוך ביתי,גם אומנות בזכוכית וגם פלדנקרייז, אין ספק שאלה חיים מענגים ומאתגרים כאחת...

תהנו!

אשמח גם לשמוע מה אתן חושבות ואתם חושבים על זה!

(או בקיצור, אשמח לתגובות ארוכות מפורטות ונחמדות. בקורת ושאלות זה בסדר, אבל את הכעסים אפשר להוציא במקום אחר, תודה!)

יום שלישי, 10 באוגוסט 2010

לא זה לא הופך להיות בלוג של המלצות אבל יש כמה חברות שאני פשוט חייבת לפרגן להן,
היום היינו אצל כוכבה חברתי ברמת גן. כוכבה מטפלת בשלושה פעוטות בביתה ונורא כיף לי ולקטני להנות שם מחברה טובה ונעימה, בעיקר לפני שהתגבשה הקבוצה שלנו ומאד חסרה היתה לנו חברה.
אז היום חזרנו לשם אחרי כמה שבועות ארוכים והיה כל כך כיף!
פשוט מדהים לראות איזו תקשורת התפתחה בין הקטנטנים שם בעידודה הנעים של כוכבה, ילדים מדברים במקום לריב! לא יאומן, בגיל שנתיים!
כוכבה מגדירה את עצמה בצדק כאומנית שנמצאת בשיאה כשהנגיעות המכחול הכי עדינות ומדודות.
היא משתדלת לעשות הכי מעט, הכי עדין ולתת לילדים שקט ורוגע למשחקים שלהם. ועם זאת היא נותנת כל כך הרבה אפשרויות למשחק ויצירה בחוץ ובפנים...ממש נהננו אצלה הזמן טס!
בקיצור עכשיו הקטנים שלה עומדים לעבור לגן :-(
והיא מחפשת עוד קטנים שיתחילו מההתחלה בתחילת ספטמבר אם אתן מכירות מישהו שצריך מטפלת ברמת גן - שוווה ביותר!
(היא לא מקבלת מגיל שלושה חודשים רק קצת יותר גדולים, חצי שנה ומעלה)
כוכבה: 03-5289717

יום שלישי, 3 באוגוסט 2010

עם מי אני בעצם מדברת?

היום עברתי במדרחוב ושמעתי מאנשים: "כן תתחדשי קראתי שהסתפרת..."
ופתאום קלטתי, שקוראים אותי!
לא רק אתן (ואתה) 14 הקוראים שלי (סליחה למען ההגינות 13 כי אני אחת מהם...)
אלא עוד אנשים שלא מגיבים ולא רשומים בשום מקום...אנשי הדממה....יו איזה מוזר.
אז נכון שהיתי אמורה לדעת את זה, אחרי הכל זו אני שמפרסמת בפייסבוק כל עידכון!
אבל לא, זה תפש אותי לגמרי לא מוכנה ועורר בי גם מחשבות רבות בקשר לרמת החשיפה שאני רוצה להחשף כאן.
האמת שכל אחד מהחברים והקרובים שלי ששמע שפתחתי בלוג שאל אותי "למה??"
ואני השבתי שסתם בשביל הכיף,
כי אני פשוט נהנית, נהנית לכתוב ונהנית לקשקש ולקבל תגובות...אולי חסר לי "סמול טוק" בחיים... מין שיחות קטנות כאלה, שיחות נשים כאילו על כלום אבל בעצם על הכל.
אני כל כך אוהבת שיחות כאלה! מרגע שנכנס גבר לתמונה משהו משתנה לי פתאום בהרגשה.
רק עם נשים אני יכולה לדבר על הפסטה והקרם והחברות והמחזור והמילה של הילד וגם על איכות סביבה ועל חינוך ועל איפה למדנו ומה אהבנו ואת מי...
כמובן שזה לא קורה כל פעם אבל כשזה קורה זה נהדר.
אז מאז שאני אמא השיחות האלה נעשו כל כך מוזרות וקטועות. את מתחילה איזה רעיון, חצי משפט ואז רגע מה יש לך בפה? מחפשת איך להתחבר למשפט הקודם ושניה, ציצי ואם את ממש נחושה את יכולה להמשיך לנסות להזכר במה הגית לפני שחלצת שד אבל תוך כדי שאת מנסה את מגלה שצריך להחליף חיתול.
שלא לדבר על הנזקים הקשים שההריון וההנקה עושים לזיכרון שלנו...וקראתי איפה שהוא שהוא לא חוזר...

אז זהו, כיף לי ממש לכתוב כאן אני נהנית להסחף עם הכתיבה האסוציאטיבית הזו...אני רק שואלת את עצמי מה כן ומה לא, ועכשיו אני מבינה שזה צריך להיות תוכן כזה שאם יסתבר לי שהמוכר במכולת קורא אותי אני עדיין ארגיש עם זה נוח.
מעניין איך מרגישים סופרים ומשוררים שחושפים את כל מסתרי נפשם על הדף. הרי דוקא הכתיבה הספרותית שכאילו מסתירה בעצם חושפת כל כך הרבה. רק בגלל זה יותר נוח לכתוב בשם עט. או לבחור לגור על איזה הר מרוחק או באיזו עיירה נידחת שאף אחד לא יקשר אותך למה שכתבת...

טוב, בואו נהיה פרקטיות (אני כותבת בלשון נקבה לא רק מתוך פמיניזם, יותר נוח לי לדמיין קוראות נשים, כמו שכתבתי קודם).
אני יודעת שהבטחתי תמונות. אז לא קיימתי. את עצמי לא צילמתי ושלב הקרחת הלבנה (שמציצה בין הקוצים הקצרצרים) כבר עברתי. את השרשראות כן צילמתי אבל אין לי כוח להוריד את התמונות מהמצלמה ואת הפיתות, פשוט טחנתי כל כך מהר של א הספקתי לצלם.(אבל ביום חמישי הבטיחו לי משלוח נוסף!! איזה כיף!)
אז איתכן הסליחה קוראות יקרות, כמו כל דבר שאני מבטיחה גם זה יגיע בסוף, אני רק לא מתחייבת מתי...

לילה טוב